ראיון מומחה · בשמת עדן ✕ LABO

אמנות הבישום

שיחה עם רענן, בית הספר לאמנות הבישום "בשמת עדן" — על מלאכת היצירה, אימון האף, והקשר בין ריח לזיכרון

במדור המדריכים של LABO אנחנו אוהבים ללמוד מאנשי המקצוע. הפעם שוחחנו עם רענן מבית הספר לאמנות הבישום "בשמת עדן" — על מלאכת היצירה של בושם, הדרך להפוך לבַּשָּׂם, והקשר העמוק בין ריח, רגש וזיכרון.

לפני שהתחלתי לעסוק בתחום הבישום, עבדתי במשרד החוץ במשך למעלה משני עשורים. ב-2014 יצאנו לשנתיים לפריז: אשתי כתבה את הדוקטורט שלה ואני עבדתי בשגרירות. אני תמיד אוהב לספר שהמפגש הראשון שלי עם עולם הבישום מתחיל בביטוי הצרפתי "cherchez la femme" — אשתי חשבה שיש לי חוש ריח טוב וקנתה לי מתנה סדנת בישום עם הבַּשָּׂם הצרפתי Nicolas de Barry. ההתאהבות הייתה בלתי נמנעת — בתחום, כמובן, לא בבשם... אחר כך למדתי את התחום במשך שנה אינטנסיבית במסלול המלא של Cinquième Sens Paris — בית הספר הצרפתי הבינלאומי המוביל בעולם בהוראת הבשמים, לקהל המקצועי ולקהל הרחב. עם החזרה לארץ הפכתי גם לזכיין הבלעדי של בית הספר בישראל. התחלתי את דרכי במכירת בשמי נישה איטלקיים בהתאמה אישית, ואז הגיעה מגפת הקורונה — שהייתה הזמן הנכון לגבש את ליבת העיסוק שלי: הרצאות, סדנאות חוויה חד-פעמיות וקורסים מקצועיים. במקביל התחלתי גם ליצור בשמים משלי, עדיין לא לשיווק מסחרי. עם הזמן מצאתי עצמי נמשך ליצירה שאיננה רק בשמים, אלא גם יצירות אמנות ריחניות — כמו סיפור הבריאה המקראי בריח, היצירה האמנותית האחרונה שעבדתי עליה. זה הוביל אותי ללימודי תואר שני באוצרות בבצלאל בירושלים — נישה ייחודית ונדירה בתחום האמנות האולפקטורית.

בשמת עדן היא ביטוי לתשוקה שלי להנחיל לאחרים את האהבה לעולם הניחוחות — מהפילוסופיה שמאחורי התחום ועד המיומנויות הפרקטיות של היצירה. היכולת ליצור כמעט כל ריח שרוצים היא לא פחות ממקסימה בעיניי.

בושם הוא בראש ובראשונה יצירה, וכמו כל יצירה — הוא מצריך השראה. זו יכולה להגיע מאין-ספור מקורות. כשיש השראה, צריך תכנון, וכאן מגיע השלב שאני מלמד בקורסים שלי, שנקרא "תכנון הבריף" — הגדרת הבושם, שמתרגמת בזהירות את ההשראה לחומרי גלם ריחניים. אחרי בחירת חומרי הגלם המתאימים עוברים לתכנון סקיצת הרקיחה — מחליטים על המינון של כל אחד מחומרי הגלם שנבחרו, ורוקחים את הניסיון הראשון בחומרים מדוללים. מריחים, מחכים קצת להבשלה, ומתקנים לפי הצורך כמספר הפעמים הדרוש — עד שמגיעים לאיזון ולהרמוניה הרצויים, שמתרגמים את ההשראה לריח הרמוני ועגול. כאן מסתיים תהליך הסקיצה, ואפשר לרקוח את המוצר המוגמר בהתאם לה: כל חומר גלם, ברמתו הטהורה, מקבל את המינון שלו מהסקיצה הסופית. התערובת — שהיא כבר חומרי גלם בצורתם הטהורה ולא מדוללת — נחה במיכל סגור לכמה שבועות, לצורך יישון ויצירת הרמוניה בין המולקולות. אחרי תקופת היישון מוסיפים אלכוהול לבשמים וקצת מים מזוקקים, מערבבים היטב ומניחים ליישון קצר נוסף — וזהו, מזל טוב! יש לנו יצירה ריחנית.

בתעשייה התהליכים אמנם מורכבים יותר ומוכווני שיווק par excellence, לצד התאמות רגולטוריות ובקרת איכות — אבל זו הדרך הבסיסית ליצירה ריחנית.

מיומנות יצירת הבושם היא מיומנות נרכשת לכל דבר ועניין, וכל אחד יכול ללמוד אותה. חוש הריח, כמו חוש השמיעה, הוא חוש שניתן לאמן ולשכלל — דרך אימוני הרחה עקביים של חומרי גלם שונים בפרט, והרחה מודעת ועירנית בכלל. גם ההתנסות ברקיחה עצמה מלמדת המון על האופן שבו חומרי גלם שונים מתנהגים זה עם זה.

יש מיתוסים רבים על בשמים, וחלקם — לדעתי — מגיעים מבורות. אבל המיתוס המטופש ביותר, שיש המרבים לחזור עליו ברצינות תהומית, הוא זה שלפיו אסור לשפשף את הבושם שמתיזים על פרקי הידיים, מחשש ל"שבירת" מבנה הבושם או המולקולות "העדינות" שבו. פעולה אגבית של חיכוך פרקי הידיים זה בזה אינה מסוגלת לשבור מולקולות, ולא את מבנה הבושם. היא אפילו לא מחממת את הבושם מספיק כדי להאיץ באופן קיצוני את נידופו, מעבר לחום הטבעי של הגוף.

יש לי זיכרון ילדות מבית הכנסת של סבי, בתפילת קבלת שבת — כל הגברים מגולחים, ממורקים, לבושים בגדי שבת חגיגיים ומדיפים ריחות אפטר-שייב (באותה תקופה עיקר בשמי הגברים היו אפטר-שייב). הזיכרון היה כל כך חי בתוכי, שבעבודה עם חומר גלם מסוים הוא ביקש פתאום לפרוץ ולהיוולד כבושם — ואכן נולד בושם שקיבל את השם "קבלת שבת", והוא מחזיר אותי בדיוק לאותו זיכרון.